<h1>העיטור אות ה' הרשאה</h1>
<h2>דף מט.</h2>
הרשאה. הנקראת אורכתא בלישנא דרבנן. גרסינן בפרק מרובה אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אמר ליה רב אשי לאמימר מאי טעמא משום דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו איכא דאמרי אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן. וקיימא לן כלישנא בתרא. מיהו קשיא לן כיון דקיימא לן כרבי יוחנן אפילו לא כפריה נמי וכי תימא כי לא כפריה לא דמי לגזלן דברשותיה קאי אי הכי היכי נקט טעמא דמחזי כשקרא משום דרבי יוחנן הוא. ותו אנן דכתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה כמאן. ואפילו בדלא כפריה מלוה או פקדון של מעות היכי מצי לאקנויי הא אין מטבע נקנה בחליפין ומעמד שלשתן בעינן. ואי מלוה בשטר הוא כתיבה ומסירה בעי. ואנן כתבינן אמלוה דלא כפריה ואפילו במעות כדגרסינן בשבועות (ל"ג:) טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי הא מנה לפלני ביד פלני חייב והא קתני סיפא עד שישמע מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן אלמא אמעות כתבינן אורכתא. ורבינו חננאל כתב דלא כתבינן אורכתא אלא אפקדון דברשותא דמריה קאי. וליכא לדחויי הא דרבי יוחנן ונהרדעאי מהא דשבועות ובכורות (מ"ט.) הלכך האי דנהגו למכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידענו על מה נהגו. והרב יעקב כתב למחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פ"ה.) ואף על גב דפרכינן מנהרדעאי ומשנינן בבא בהרשאה לטעמייהו דנהרדעאי קאמר. והרב החסיד אמר טעמא כדי שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעותיו של חבירו למדינת הים וכופר בהן ועשו תקנה להוציא ממנו בעל כרחו כדאמרינן (כתובות פ"ח.) בנפרעת שלא בפניו שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים. והכי נמי אשכחן בתשובה לרבינו אלפס דמלתא בעלמא הוא דעבדינן בהרשאה כי היכי דלא לפסדו אינשי ממונייהו ולא ילפינן מינה למתנה. ומסתברא מילתא דלישנא בתרא דנהרדעאי סבירא להו אף על גב דגבי הקדש לרבי יוחנן שניהן אינן יכולין להקדיש דוקא הקדש דלית ביה הקנאה לא שטר ולא קנין דלאו ברשותיה קאי וליכא למימר אמירה כמסירה (ב"מ ו'.) כדקאמר טעמא איש כי יקדיש את ביתו כו' אבל לגבי מתנה ואורכתא ברשותיה קיימא לשווייה שליח ולמתבעיה ולאקנויי ליה במתנה לא שנא כפריה ולא שנא לא כפריה. מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים (ב"ק ק"ד:) ומעות בדיוקני לרבי יוחנן דאם עדים חתומין עליה משלחין דהא קיימא לן שלוחו של אדם כמותו דלא שייך למימר ביה לפי שאינה ברשותו אלא גבי הקדש. וכן גונב אחר גנב (ב"ק ס"ט:) דכפילא ממילא אתי. והיינו דאמרי בדכפריה לא כתבינן משום דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן. והלכך איתה לדרבי יוחנן ואיתה לנהרדעאי. ומסתברא דוקא דלא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך דאיכא למימר דמחזי כשקרא אבל אי כתב בה זיל דון אפילו כפריה. מידי דהוה אאנטלר שממנין טוען לטעון. והיינו דנהיגינן למכתב אורכתא אמטלטלי דכפריה דהא כתיב ביה זיל דון והנפק לנפשך.
אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא גביה למתביה ניהליה לא כייפינן ליה והיינו דאמרי נהרדעאי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך לית ביה מששא מאי טעמא דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואי כתב ביה הכי כייפינן ליה. הא לא כתב ביה זול דון אלא התקבלתי לחוד נהי דאי בעי למתביה ניהליה ההוא דאיתיה לממונא בידיה מפטר אבל מיכף לא כייפינן ליה עד דכתב ביה זיל דון והנפק לנפשך. וכי כתב ביה הכי ליכא חשש דמחזי כשקרא וליכא למיחש דלמא כפר ביה ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. והא דאמרינן (שבועות ל"ג:) בבא בהרשאה היינו אורכתא סתמא דלא כתיב ביה זול דון אבל באורכתא מפורש דאמר ליה זול דון אפילו כפר כתבינן. והלכך אורכתא ושליח שעשאו בעדים דינן שוה והוי שליח. ואי בעי למתבינהו ניהליה מפטר אי אתניסו. ואי לא בעי למיתן לא כייפינן ליה עד דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך. וכל מי שאומר שאין כח לכוף אותו אף על גב דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך לאו מילתא היא דכלהו בעל כרחו נינהו כההיא דאמרינן בכתובות (צ"ה.) בההוא דהוה כתיב ביה בניסן סתמא. וכלהו רבוותא ורבינו חננאל ורב אלפס פסקו בשליח שעשאו בעדים דהוי שליח. אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מניה מדכתב ליה ואפיק לנפשך ורב אשי אמר מדכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלאי דידי הדר לא לגמרי קאמר ליה אלא שליחא שווייה. וקיימא לן שליחא שווייה. ואף על גב דשליח שווייה כיון דכתב ביה זיל דון והנפק לנפשך לא מצי לדחוייה ומימר ליה לאו בעל דברים דידי את.
אתשיל מקמי בית דין הגדול של רב שרירא גאון ולבית דין הגדול של רבינו האי בענין הרשאה דלא הוה כתיב ביה כל דמתענית מן דינא עלאי. ושדרו שאין על בעל הדין שעליו הרשאה בזה עסק דבר ואין זה פוגם את השטר וכל שכן שאינו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את. אלא לענין מה שבין המורשה ובין מי שהרשהו יש ספק בכך אי מפקינן מניה או לא. וכתיב בנוסחא דלהו "איכא דאמרי שותפא שווייה למאי נפקא מינה למתפס פלגא מאי בינייהו איכא בינייהו קני על מנת להקנות". ופירושא ללישנא קמא כמאן דאמר ליה קני והנפק לנפשך בעל מנת שכשתקנה ותוציא לעצמך תשוב ותקנהו לי כגון מתנה על מנת להחזיר. וסוגיין דהכא כלישנא קמא. ולא הוה כתיב ביה במנא דכשר למקניא ביה אלא בקנין שלם והעמידו שטר ההרשאה בחזקתה.
ומסתברא דהא דנהרדעאי בזיל דון ודאמימר ורב אשי במטלטלין דכפריה הוא וקא מפלגי בפלוגתא דהוסיפו לו אחת יתירה (כתובות צ"ח:) דמר סבר הכל לשליח ומר סבר חולקין. וצריכא עיונא.
